תהיה שנה טובה ומאושרת… כך שמעתי

 

(בתמונה, גרפיטי של banksy !! כמובן)

שתהיה לכם שנה טובה, שיתגשמו כל חלומותיכם, שנת בריאות ואושר.
שוב ושוב ושוב, אנחנו מאחלים ומייחלים ל'אושר'.
איפה הגבול בין החלומות והמציאות, בדיוק?
מה זה אושר?
באילו כלי מדידה מודדים אותו?
האם הוא תלוי בנסיבות?
האם הוא תלוי בעיניים המחפשות אותו?
בלב, שאינו מסופק ממה שיש לו,
ותמיד נדמה לו ש- 'שם'..'בדשא של השכן'.. 'כשהחלום יתגשם'.. 'בזמן עתידי'..
שוכן האושר?!

***

אני מבקש לומר משהו על אושר
אבל דיבור על אושר אומר את היעדרו
הרי אני פה והוא, האושר, שם
אבל אם ייקָראו הדברים
בשמחת המציאה ולא ביגיעת החיפוש
זו התחלה טובה

אין אושר בסוף הסיפור

מישהו חיבק אותי הבוקר, מישהו כעס
רוב הציבור ברחוב אבן גבירול התעלם לגמרי
וקו נמתח מהר פוג’י בגיאיות ובימים ובעמק הגאנגה
דרך שער הגיא ועד למשקפיי והדמעות
והכול היה שם
***

זה  טקסט מתוך הספר המצויין ומיוחד כל כך, של יעקב רז- "כך שמעתי".

לכבוד השנה הנפקחת, אני מאחלת לעצמי – לחשוב קצת על"אושר",
ולמצוא שאולי הוא  כבר כאן, במציאות הזו הקיימת,  בדשא הזה, ולא של השכן.
אולי הוא ממש  כאן ועכשיו, בכל ה –
לא מושלם\ עוד לא הוגשם\ לא פשוט\עמוס ומתיש …  לכאורה , של חיי.
***

ולמי שיש סבלנות וחשק לקריאה ארוכה יותר,
אני מצרפת רשימה שלי על הספר "כך שמעתי" של יעקב רז. (תרגיל לאוניברסיטה..)
פעם ראשונה שאני עושה זאת- מעיזה לשים כאן רשימה ארוכה שלי.
מי שמתייגע- שידלג. מי שאוהב- בבקשה. ומי שיקנה בעקבות זאת את הספר- בכלל ייצא נשכר.

🙂

רשימה על רשימות:
"כך שמעתי. רשימות זן" \ יעקב רז.

אחרי קריאת ספרה של אסתר פלד "להרבות טוב בעולם", שפתח לי את הסדק הראשון אל עולם הבודהיזם, היה זה יעקב רז, שהמשיך ופתח את החלון הזה לרווחה עבורי: בהרצאות שלו בן השתתפתי, בשעורים אוניברסיטאים מצולמים שלו שראיתי באינטרנט, ובהמוני טקסטים שליקט וכתב בספרים השונים שלו שהתחילו להתקבץ בספרייתי.
כך, כשהגיע הספר הזה- "כך שמעתי" לחנויות, קניתי אותו לעצמי כקונה תכשיט יקר.
עוד טרם פתיחת הספר, התבוננתי בו: בכריכתו האפורה- הקשה, בפס האדום שבצידו, וברישום הפשוט השחור, של קו מעוגל, שציירה ידו של רז, עם מכחול טבול בדיו שחור, המצוי במרכז העטיפה. זהו עיגול שיש בו חלקים בהם הכתם מלא ואחיד, חלקים בהם שערות המכחול התפזרו והתחספסו, וחלקים בם נטפו טיפות ושאריות של דיו מחוץ למעגל.
נמלאתי פליאה: כיצד הצליח עיגול פשוט כזה של דיו – להיות יפה כל כך, ולאצור בחובו את כל התורה כולה! העיגול "הבלתי מושלם" במראהו, הרי הוא ממש מושלם כפי שהוא, עם כל החיספוס והכתמים הנהדרים שסביבו. וברור שזו רק התודעה שלנו, שבדרך כלל אומרת לנו: 'היי, העיגול הזה לא מושלם ככה, הוא אמור להיות חלק ומדוייק, ומה זה הכתמים האלו…' היא זו שהופכת את ה'מציאות' לבלתי מושלמת עבורנו. היא, על השתוקקותה התמידית אל הטוב והנעים, היא ומשקפי ה'אמור' וה'רצוי' שהיא מלבישה על עיני ליבנו, גורמת למציאות שתתנפץ אל חופי הכמיהות שלנו.
(בסופו של הספר מצאתי את ההסבר על העיגול המצויר בכריכתו: "אנסו"- הוא ציור של עיגול פשוט שעושים נזירי זן כחלק מהאימון הרוחני שלהם וכביטוי לרוח החפשית).

"ליוני", כתוב בתחילת הספר, ואני כבר יודעת שיוני הוא בנו המיוחד של רז, בנו שנולד עם תסמונת דאון. מיד אחר כך כתוב: "הוא נולד\ ולקח אותי בזרועותיו- \ לא כבד לך בן?" , ובראשי עולה התמונה הזו של תינוק קטן שמערסל את אביו הגדול, ואני כבר יודעת שבמציאות הפוכת היוצרות הזו, באמת לוקח יוני, את אביו הגדול ורב הידיעות למסע שהוא כנראה הכי מרתק מכל מסעותיו.
הספר אכן מוקדש ליוני (שלעולם לא יוכל לקרוא אותו..), ובפתח הספר, השיר המופלא על לידתו- מותו. "כשנולד בני בישרו לי על מותו" מספר רז, ומתאר כיצד הרופאים מספרים לו על התסמונת של בנו ועל סימניה ועל 'התינוק הלא רגיל' שהוא יהיה, ובכך למעשה 'הרגו' את התינוק והילד שנפש אביו כבר היטיבה כל כך לציירו, ושרטטה עבורו למפרע בדיוק את מראהו ותכונותיו, את אהבותיו ומידותיו. האב שרוי באבל גדול, לאחר בשורת האיוב של הרופאים המבשרים. הוא מהלך במסדרון בית החולים ואינו יודע כיצד יפגוש בבנו, וכיצד לא ייקשר אליו, כעצת הרופא, ומחפש בנבכי נפשו את בודהה וזועק אליו את השאלות. "לך תראה אותו" עונה לו הבודהה, "ותגיד תודה למבשרים\ שהמיתו בחסד את הילד ההוא\ שכולו היה כתוב אות באות. \ עכשיו תמית אתה בחסד\ את הילד האחר\ שגם הוא כתוב כולו אות באות\ רק אז תוכל לפגוש.. אותו\ שיבוא מתוך מותו.." והאב הולך, ובחדר היילודים הוא פוגש את בנו הקטן. והנה הוא תינוק, והוא לא "תיסמונת". כך נולד לו בנו המציאותי, רק לאחר שהמית בתוכו את הבן המדומיין- מראש- אות- באות. ושוב, הנה תמצית הבודהיזם כולו, על רגל אחת- על יוני מיוחד אחד, ועל אב מיוחד אחד, שכבר שנים רבות מאז לומד להכיר את יוני כפי שהוא, על כל מתנותיו שבאו עמו לעולם גם אם הן עטופות באופנים שונים מן הרגיל.

אבל ממש לא רק על יוני הוא הספר הזה.
"רשימות זן", כתוב על כריכתו, ואכן, בין רישומי המכחול של סימניות מילים יפניות שפרושן: "אהבה", "מוות", "תודעה" וכדומה, שצייר רז ביד חפשית, מצויים גם שירי הייקו, סוטרות, סיפורים וציטוטים מנזירים ומורי זן, אבל בעיקר, בעיקר מלא הספר הזה בשירים של רז: מחשבות שהופכות לרשימות, רשימות שהופכות לשירים.
הקורא בשירי הרשימות הללו, יוצא למסע. מסע אל נבכי הנפש האנושית, ואל עולמות הרוח , הבודהיזם והזן, המביטים בסבלה של הנפש, ומסבירים אותו ב 'משקפי התעתוע' שהנפש עצמה מרכיבה על עיני תודעתה.
"הצער נולד בשל הצימאון להיות במקום אחר מן המקום שבו אני נמצא\ מקום של כאב, למשל. \הצימאון הוא, לכן, סיבת הצער והצער עצמו.. \ צימאון להיעדר כאב, צימאון להמשך העונג…. שחרור לא יבוא בשל סיפוק הצימאון\ או כאשר תנוקה החצר ממיני הכאב\ שחרור הוא המרחב שבו\ הצימאון עצמו נשמט\ שוכח. בטל". (עמ. 31) ובהמשך, ההמלצה הבודהיסטית: דע את הכאב\ הכאב הוא יש בין הישים… יש צער, דע אותו\ יש שמחה, דע אותה… \ יש ריבוא ישים. לך בהם". (עמ. 35)

התודעה בבודהיזם, משולה לשמיים, שהם ריקים ופתוחים והכל יכול לשייט בהם, וכל אשר משייט בהם, חולף. ומהי ה'נירוואנה'? אולי פשוט זה- להיות באמת שמיים, שנותנים לכל מה שקורה לחלוף בהם בחפשיות, מבלי שנאחז בדברים הטובים ונרצה שהם יישארו, ומבלי שנפחד שהדברים הקשים לעולם לא יחלפו. וזו אולי תכליתה של ישיבת המדיטציה, שגם בה דן רז ברשימות שיריו : "מהי ישיבת מדיטציה? שעת שמיטה….\ התודעה היושבת היא כמו מרחב של שמיים-\ עננים, ציפורים, עלים נושרים.. שרידי שיחות עוברים שם\ ואף אחד לא מותיר עקבות..\ באים להם והולכים בלא שהיושב יסרב, בלא שיחזיק, בלא שיעדיף" (עמ. 61) בהמשך הוא מכנה את ישיבת המדיטציה "התכוונות של תשומת לב", אומר עליה שהיא כמו ססמוגרף שרושם הכל, ושלעיתים היא "שכינה במסתורין שאי אפשר לומר אותו", ומדבר על 'היושב', המצוי במצב נקי של התמסרות ללא תנאים.
ומה קורה כאשר יושבים? "" משהו ינוח לרגע, הרי כך וכך נעשה.\ אי נחת לרגע, מה שעוד צריך.\ משהו לא ייפתר\ משהו יישכח בלא שייפתר.\ אלה ואלה נעים\ במקצב הרוח והאדמה\ ואין מה שיישאר על כנו\ ואין כן שיישאר על מה\ כי הכל מחדש-\ חפשי לצמוח. חפשי לנבול". (עמ. 42)
גם בעניין ה"אושר", מנסות הרשימות לגעת: על ההבטחות לאושר מפי מורים מסויימים, על אי האושר הנובע מהעדפותינו דברים מסויימים על פני האחרים "כמו יכולים השמיים לומר\ ציפורים כן, יתושים לא".. " כמו אפשר\ להתיר מכל זה\ חוט אחד\ בלא שייפרם הכל" (עמ. 43)
יש בנו כמיהות, שחוברות להבטחות של אושר. לפעמים כמיהות מייסדות ארץ, רז מודה, ומצטט מן השיר על 'ארץ חמדת אבות', אבל ביומיום, לרוב כרוכות ההבטחות לאושר בהולדת הרעב, ורז מסביר בלשונו השירית, ומשקף לנו את עצמנו, המצפים שהעולם יהיה נקי, חסר מחלות, יתושים עוקצים, או זיקנה. אין למדריך האושר שום אושר בתרמיל, הוא אומר, ולכן לא כדאי להאמין לשום הבטחות לאושר. אולי, אם מתוך ישיבות המדיטציה נצליח להבין שגם התשוקה היא "מופע מן המופעים, ותו לא" (עמ. 64), אולי אז משהו בנו ייגע בקלות יותר באושר. גם בנושאי המוות, והחיים, ואפסיות האדם וגם גדלותו, רז נוגע. הכל כך והכל אחרת. גם על 'הגשמת פוטנציאל', הוא מנסה לומר לנו משהו ברשימותיו: אנחנו נוטים לחשוב שהצמח הוא התגשמות הזרע, שהעץ הוא התגשמותו של הבלוט. "אבל הבלוט הוא לא עץ חסר\ אלא בלוט שלם.\ והאלון הוא לא בלוט משופר\..והאלון צומח\ לא מאושר יותר או פחות מבלוטים נבטים או פרחים…" , כמו שילד.. אינו "טיוטה של מבוגר" , הוא מוסיף בשיר הבא, וטוען שהילד מלא כמות שהוא וכך גם המבוגר.

כך ממשיך וממשיך מסע ליבו של הקורא, בתוך תוואי המילים שחצב לנו ליבו של רז, לב שיונק ומחובר כבר עשרות שנים אל תרבות המזרח. יעקב רז למד יפנית בצעירותו, חי כעשר שנים ביפן, ולמד את תרבותה מקרוב. גם במנזרים הוא בילה זמן לא מבוטל. לימים היה לפרופסור, ולראש החוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב, ובהמשך הקים עם עוד חבר לדרך את "פסיכו- דהרמה", בית הספר לתורת הנפש הבודהיסטית בקמפוס ברושים. כיום הוא מרצה ומלמד שם, ובכל מני מסגרות אחרות. הוא איש מרשים מאד, מתעמק וחוקר, רב ידיעות, וצנוע מאין כמותו.

את הספר הזה אפשר לקרוא קצת בדומה למחרוזת התפילות המוסלמית, בה בכל פעם מעבירים חרוז המקושר לעוד חלק מן התפילה, הנלחשת בלב. כאן, אפשר בכל פעם לקרוא 'שירשימה' אחד, או אפילו קטע ממנו, ולהגות במילים. להתחבר אליהן מבפנים. או שלא. העיקר שתחקור.
בודהיזם הוא עולם עצום ורב גוונים, ואיני מתיימרת להבין את כל גוני גווניו, אבל נדמה לי שה'חקירה' הפנימית היא בסיס בכל הזרמים שבו.
'כך שמעתי', הוא ספר שעיצובו מרשים ונקי, שמילותיו נבחרו בקפידה, ושהמרחב שסביבן הוא חלק בלתי נפרד מהן. זהו ספר שצולל עמוק וממריא רחוק.
קחו את 'כך שמעתי', וחקרו בעזרתו את עצמכם.

***
שתהיה שנה טובה ומאושרת.
🙂